בונקרים, חומות וחפירים


אמנים העוסקים בביצורים פיזיים ומנטאליים באמנות הישראלית

מיכה אולמן, אברהם אילת, יצחק דה לנגה, שושי חורש ולי רמון

"… Isaac, what are you doing with those fucking bunkers ?!"

כך שאל אותי אחד הסטודנטים ההולנדים ב- 1979 (ספק בצחוק ספק ברצינות) בשנה הרביעית ב - Rietveld Academie Amsterdam .

זה היה הרגע בו הבנתי שאני נמצא במצב תודעתי אחר לגמרי מחברי ללימודים. עסקתי ברישום, ציור והדפסים של שרשרת הביצורים והבונקרים סביב אמסטרדם ולאורך חופי הולנד, שהם חלק מ'החומה האטלנטית'. מסות בטון כבדות אלה מהוות 'שתלים' מלאכותיים התקועים בלי קשר לסביבה הפסטורלית במרחבים מישוריים וירוקים. זו עדות קשה מזמן אחר, מתקופת המלחמה, הקטסטרופה, איבוד החרות, החופש והעשתונות. (הערת סטודנט זו נאמרה אז רק 35 שנה לאחר המלחמה). לשם כך "התגייס" המחיקון האנושי ומנגנון ההדחקה מהר מאוד.

הצמחייה המטופחת והגינון הרב מפלסי בצד המערבי של כביש 6, ובמהירות 120 קמ"ש עובדים היטב להסטת המבט והסחת הדעת על הצד השני של החומות, הגדרות ומגדלי השמירה הפרושים לאורכו. ואכן, לא רבים הם האמנים הישראלים העוסקים "בחצר האחורית" של המציאות המבוצרת.

הפקעת הביצורים ממקומם ל"שפת האמנות הגבוהה" מקיימת מעין רומנטיזציה של הברוטאליות, אך באמצעותה גם ממקדת תודעה ותובנה על רשעותו וכסילותו של האדם באשר הוא ועל שאלות רלוונטיות של האמן והצופה כאחד.

המחזוריות הבלתי נתפסת של המציאות כאן ושם, האתמול והיום אינם במסגרת של נעלם, נשגב או נבואה. במושגים היסטוריים מלחמת יום הכיפורים שהלמה בחברה הישראלית הייתה אתמול והד הספקות והתובנות מחלחלים עד היום.

ההיסטוריון פרופ' יהושוע פרוור כתב בשנות השישים של המאה הקודמת - בהתייחסו לתקופה של לפני כ- 750 שנים בארץ:

" ... גורמים מתחרים, המעמידים משטר חלול ונרקב, שרק סכנת – התמיד מחוץ, מצד האויב... מחברת אותם לכעין חזית אחידה.

חומות אלה סגרו על יורה רותחת של קומונות ואחוות, אגודות וחבורות, הנשלטות ע"י אוליגרכיות או נמשכות אחר מאווייהם.

אבדן האידאל... פשיטת הרגל המוסרית של שכבת המנהיגות החישוב החומרי של שאר התושבים- כל אלה הולידו אותה אגורה פוביה - פחד השטחים הפתוחים, שהביאה את גיבוריה למצב שבו מגינים בחומות על מדינה ובחפירים על תושביה. המדינה לא יצרה אומה הקשורה וצמודה למקומה ורואה אותה כמכורתה, יצירתה התרבותית המובהקת ספרי משפטנים מכאן ושיאי אמנות הביצורים מכאן אינם אלא סמלים של אותה נטייה חולנית לשמור על פריבלגיות מעמדיות, המיתכנות חרויות..."

ביצירות התערוכה כמשתמע מכותרתה ניתן לזהות מבני ביצורים שונים, כולם מעשי ידי אדם, אך האדם נפקד מהייצוגים בתערוכה. מאסות הבטון הפונקציונאליות להחריד והריק מהאדם, מעידים על המצב הטעון המעצב את הוויתנו וקיומנו.

יצחק דה לנגה מרץ 2014

Recent Posts
Archive