הבונקרים אינם יכולים להיפטר מן הבטון


"הרצוג: [...] אנחנו בונים בונקר על יד בונקר. כבר נמצאים זה בתוך שדה הירייה של זה. צריכים בקרוב לפוצץ כמה בונקרים כדי שיהייה מקום לבטון חדש.

בּבְּרה: (מקיש על הבטון[...]): והאדון האוברלויטנאנט מאמין בבטון?

הרצוג: זו ודאי לא המילה המתאימה. אנחנו כאן כבר לא מאמינים, למעשה, בשום דבר. מה אתה אומר, לאנקס ?

לאנקס: כן, אדוני ההאופטמן, בשום דבר.

בּבּרה: אבל הם מערבבים ויוצקים" *

* גינטר גראס, תוף הפח, סיור אצל הבטון – או שעמום מיסטי-ברברי, 1959

"הם מערבבים ויוצקים", מסכם בברה, הננס המנהל את תיאטרון החזית, בספרו האלמותי של גינטר גראס "תוף הפח", שחלקים ממנו מתרחשים על רקע "החומה האטלנטית" - אותה רצועת בונקרים עתירת בטון, שנבנתה על ידי הגרמנים לאורך חופיה המתפתלים של אירופה, על מנת למנוע פלישה מן הים של צבא בעלות הברית. הפיקניק האביבי, שנערך באמצע יוני 44 על גג של בונקר הסמוך לכפר באוון בחבל נורמנדי, המשקיף על מרחבי האוקיאנוס הפתוחים, הוא מן הסצנות הבלתי נשכחות בספרות האירופית של המחצית השנייה של המאה העשרים: "הבה נסעד על הבטון!", הציע בברה, "שם יש לנו בסיס טוב !" לאחר שנפרשה מפה פרחונית, הונחו כריות משונצות לישיבה, הוצבה "שמשיה קטנה, ורודה וירוקה-בהירה", והושמעה מוסיקה קלה בגרמופון – החלו חברי תיאטרון החזית לסעוד את ליבם בקאוויאר מסטלינגראד, חמאה טרייה מדנמרק ושוקולד הולנדי. מפת הקרבות כולה הייתה פרושה על פני השולחן המאולתר על משטח הבטון ונבלעה לתוך כרסיהם של הסועדים.

"תוף הפח" פורסם ב-1959, שנה אחת בלבד אחרי שפול ויריליו (Virilio), חוקר תרבות ופילוסוף צרפתי, החל לחקור ולתעד במצלמתו את אותה חומה ממש, על חופי נורמנדי. בספרו החלוצי "ארכיאולוגיה של בונקר", שליווה תערוכת צילומים מעשה ידיו שתיעדו את המבנים השונים ומיינו אותם לטיפוסים ארכיטקטוניים (פריז, 1994), הוא מספר על הרגע שבו הסתבר לו שקיר הבטון עליו הוא נשען כנופש צעיר ומשועמם על שפת הים, היה למעשה חלק משרשרת אין סופית של ביצורי בטון אפורים ומאסיביים, שהוסתרו מעין הציבור האזרחי. אסוציאציה ראשונה שעלתה בדעתו קשרה את הבונקרים הללו למבני קבורה מהעת העתיקה – הפירמידות של מצריים או המאסטאבּות של האטרוסקים. מה טיב הקשר בין מבני קבורה לביצורי מלחמה, החל שואל את עצמו, ויצא למסע ממושך בעקבות "הגופים האפורים הללו", עד שיסגירו את סודם בפניו. הֶקשר נוסף שהציע את עצמו מיידית היה הדמיון שזיהה ויריליו בין אסתטיקת הביצורים המבוטנת של המיליטריזם הגרמני לבין אופייה של "הארכיטקטורה הברוטאלית" ששגשגה בכל אירופה בעשור שאחרי המלחמה: "גושים כבדים ואפורים אלה, קודרי הזוויות ונעדרי הפתחים– למעט פתחי האוויר וכמה כניסות לא סדירות - האירו באופן הרבה יותר מוצלח ממניפסטים רבים את הגודש האורבאני והארכיטקטוני של התקופה שלאחר המלחמה, שזה עתה שחזרה בדייקנות את הערים ההרוסות", כתב ויריליו. בעוקצנות הוא תוהה "למה להמשיך להיות מופתעים מהצורות של הארכיטקטורה המודרנית שהציע לה קורבוזייה", ומציע לראות ברצף אחד, גם אם קונפליקטואלי, את מושג ה"מגורים", כפי שעוצב מחדש בשיכונים הידועים לשמצה של לה קורבוזייה במרסיי, ואת מושג ה"מקלט", כפי שתוכנן במרכזים האורבאניים להגנה מפני התקפות מהאוויר. אלה ואלה נכללו בעיניו תחת השם: "ארכיטקטורה מונוליטית".

אך הטקסט של ויריליו חשוב לעניינינו בניסיונו לחשוב על הבונקר ולמשמע אותו בתוך ה"גיאוגרפיה החדשה" של הנוף האירופאי בתקופה שלאחר המלחמה. ויריליו מתבונן ב"אירופה המבוצרת", המכינה עצמה תמיד לקרב, ומבקש להגדיר באמצעותה את המרחב הצבאי העכשווי, שנבנה "מעוצמת האש של כל הצבאות המודרניים" - עוצמה שהביאה לעולם את החידוש שבקיומו של סיכון תמידי ומיידי, האורב בכל מקום ובכל זמן: "לראות רק את היהירות ואת האלימות של האויב יהייה להשלות את עצמנו לגבי עצמנו", כתב ויריליו, "הבונקר מסמן את המרחב המיליטריסטי – זה של משחק המלחמה האחרון, משחק שכל האומות יחד שכללו והביאוהו לידי שלמות במהלך המאה האחרונה. הבונקרים של החומה האטלנטית מזהירים אותנו פחות מפני האתמול, ויותר מפני המלחמות של היום ומחר: מלחמה טוטאלית, לקיחת סיכון בכל מקום, חיים תחת סכנה מיידית, ערבוב בין הצבאי והאזרחי, תוך ביטול הניגוד ביניהם".

רישומיו של יצחק דה לנגה מ - 1979 - 1981 מתארים באופן ישיר את אותם בונקרים שפול ויריליו צילם וחקר בסוף שנות החמישים. דה- לנגה, אז סטודנט באקדמיה החופשית באמסטרדם, זיהה במבט מיומן של בוגר הצבא הישראלי את הגופים הזוויתיים הללו שבולטים בנוף היבשתי המישורי, במרחק שעת נסיעה אחת מהתעלות של העיר אמסטרדם. למרות שהרישומים נעשו בעיפרון, ללא צבע, ניתן לחוש בטקסטורה הרכה של הדשא הירוק שצמח סביב גושי הבטון ומלטף אותם כקטיפה, מדגיש את זרותן של הצורות: "אנכרוניסטי בתקופות נורמליות, הבונקר נראה בימי שלום כמכונת הישרדות, כגרוטאה של צוללת על החוף", כתב ויריליו, ודה לנגה - מבלי לקרוא את השורות האלה – יצר חיזיון דומה, שבו ראשי הבונקרים מגיחים מתוך האדמה כמאובנים משונים, דינוזאורים דוממים המזכירים ימים אחרים. דה לנגה רשם אותם בקווים עדינים, מדויקים, מלאכת מחשבת של התבוננות וייצוג. אך הוא קטע את האופק המשתרע של הנוף ההולנדי ויצר "בועות" מרחפות, בהן ראש הבונקר ופיסת האדמה שסביבו הפכו לישויות חיות בפני עצמן. ברוח המודרניזם הטהור של האקדמיה ההולנדית באתה תקופה כיוונו הכותרות של סדרות הרישומים הללו לרגישויות אוניברסאליות, על סף המופשט, המתרחקות ממתחים חברתיים או פוליטיים: מתח בין פנים וחוץ, ניגוד בין צורות סגורות ופתוחות, דיאלוג בין מאסה אטומה לבין קוויות קצבית ( "פנים-חוץ, חוץ-פנים", 1980, "מאסה, קווים, מרחב", 1981). אך הרגישות החברתית של יצחק דה לנגה תוביל אותו בעתיד שוב ושוב אל דימויים של "ארכיטקטורה מונוליתית", הממשיכה את מסורת הבונקר. הוא צייר פקעות וערימות, גשרים ורפסודות – דימויים העוסקים בהישרדות והתחפרות (1996-7), ומאוחר יותר נגע גם בוילות פרטיות המתבצרות סביב חומות ורכבי 4X4, הנראים כמשוריינים כבדים. ב-2007 הוא החל לצייר את סדרת "הנפילים", העוסקת בברוטאליות הארכיטקטונית של בנייני "הולילנד" הירושלמיים ותאר אותם כמגדלי בבל הנושאים ראשם לשמיים ביהירות בלתי נסבלת. משם המשיך דה לנגה לצייר מבצרים צלבניים היסטוריים שנטועים בנוף הישראלי, וסימן אותם כאתרי כוח רלבנטיים למציאות העכשווית, הרבה לפני שנחשפה שערוריית השחיתות הקשורה בקומפלקס הירושלמי הידוע לשמצה. לצד אלה עסק דה לנגה גם בחיבור האורבאני שבין מתחם הקירייה התל אביבי – הבונקר בהא הידיעה – לבין מתחם התרבות העירוני, הכולל את מוזיאון תל אביב ובנייני התיאטרון והאופרה של מרכז גולדה. שוב ושוב הוא נדרש לחיבור המסוכן והמטריד שבין הצבאי לאזרחי, מפניו מזהיר ויריליו, ופעם אחר פעם הוא מסמן בעבודותיו את הקשר שבין הבונקר הצבאי לבין מושג המגורים המודרניסטי, שאימץ לעצמו את תרבות הבטון והפלדה. ואכן, מעל לכל הבטון המבוצר הזה הציב דה לנגה דימוי נוסף, שכמו ב"תוף הפח" של גראס, מסמן את סכנת ההתרסקות: כלי זכוכית. אוסקאר, הגמד המתופף, עושה מופעי צריחה, בהם הוא גורם לכלי זכוכית להתרסק לרסיסים. בסדרת הציורים של דה לנגה "שיחות שהיו לי עם הדוד P. ועם Uncle Max" (2002) מרחפים אגרטלי קריסטל מעל הדמויות המייצגות את מיטב הבורגנות האירופאית מהעידן שלפני המלחמה, ומבשרים על ההתרסקות הגדולה. הבונקר – טוען ויריליו, הוא אמנם גושי ומבוצר ומהווה סמל של התגוננות והתחפרות, אך נופי המלחמה המודרנית, זו החולשת על היבשה, האוויר והים, הם נופי הוריקן של התרסקות והתפוררות טוטאלית.

אפריל 2014

Recent Posts
Archive